רב המשרת בקודש הוא "עובד" של מעסיקו, וקיומו של משטר פיקוח מצד המדינה אינו הופך אותה למעסיקתו

השופט שמואל צור

1.         המערער בתיק ע"ע 771/05 (להלן - הרב בן-פורת או הרב)  כיהן כרב אזורי במועצה האזורית מטה יהודה. בבית הדין האזורי, כמו גם בערעורים בפנינו, התעוררה השאלה מיהו הגורם שהיה מעסיקו של הרב: האם זו המועצה האזורית לבדה, האם המדינה לבדה או - כפי שפסק בית הדין האזורי בדרגת ערעור - שני גופים אלה במשותף.

2.         וזה הרקע העובדתי בנוגע לענייננו:

א.        בשנת 1966 נבחר הרב בן פורת לכהונת רב מקומי של מושב מרגליות ומושב כפר יובל שבצפון הארץ. הודעות על מינוי זה נשלחו לרב על ידי מנהל המחלקה במשרד הדתות (נספחים ב' 1 - ב' 3 לתצהירו של הרב בן פורת).

ב.         בשנת 1986 מונה הרב בן פורת כרב אזורי למועצה האזורית מבואות חרמון (מכתב השר לענייני דתות, ד"ר יוסף בורג מיום 17.7.1986; נספח ז' לתצהירו של הרב). המועצה הינה גוף הפועל לפי חוק והיא בבחינת "גוף מתוקצב", כמשמעותו ב חוק יסודות התקציב התשמ"ה-1985.

ג.         בשנת 1988, בתיאום עם המועצה האזורית מבואות חרמון, מועצה אזורית מטה יהודה ומשרד הדתות, העתיק הרב בן פורת את מקום מגוריו לירושלים ולבקשתו, הוא הועבר מכהונת רב אזורי במועצה האזורית מבואות חרמון לרב אזורי במועצה האזורית מטה יהודה (נספחים י' 1-2 ו-י"א ו-י"ב לתצהיר הרב).

ד.         הרב בן פורת החל עבודתו במועצה האזורית מטה יהודה לאחר ראיון שקיים עימו ראש המועצה האזורית מטה יהודה דאז מר דוד דוד. בראיון, הציג את עצמו הרב וענה לשאלות על השכלתו, הכשרתו וניסיונו ועל תוכניותיו עבור המועצה האזורית מטה יהודה. בסוף הפגישה מסר מר דוד לרב בן פורת כי מצא אותו מתאים לתפקיד וכי יפעל לקידום העברתו למועצה ככל האפשר (סעיף 5 לתצהיר המשלים של הרב). הרב בן פורת התחיל לעבוד באופן רשמי במועצה בחודש אוגוסט 1988.

ה.        בדרך כלל מועסקים העובדים בשרותי הדת על ידי המועצות הדתיות שהוקמו לפי חוק שירותי הדת היהודיים (נוסח משולב) תשל"א-1971. במועצות אזוריות בהן אין מועצה דתית - דוגמת המועצה האזורית מטה יהודה - מועסקים העובדים בשרותי הדת, הם "המשרתים בקודש", במישרין על ידי המועצה. תנאי העסקתו של הרב בן-פורת נקבעו בהתאם להסכמים קיבוציים מיום 6.9.88 ומיום 9.4.95 בעניין העסקת רבנים וכן חלו עליו הוראות התקש"ר. הרב בן - פורת קיבל את שכרו מן המועצה וזו קיבלה מן המדינה תקציב מלא עבור עלות שכרו.

ו.         בשנת 1997 דרשה המועצה מן הרב להעתיק את מקום מגוריו מירושלים אל ישוב הנמצא בתחום שיפוטה. הרב סירב לדרישה זו ובקשר לכך הוגשה בקשת צד לדיון בסכסוך קיבוצי אשר, בסופו של דבר, נמחקה בלא כל תוצאה ממשית.

ז.         בחודש יולי 1999 חזרה המועצה על דרישתה האמורה מן הרב והודיעה לו כי אם לא יעתיק את מקום מגוריו לישוב בתחומי המועצה עד ינואר 2000, תחדל לשלם לו את שכרו. גם לדרישה זו לא נענה הרב. בשל כך  חדלה המועצה לשלם לרב את שכרו מאותו מועד והחזירה למדינה את השכר של הרב שהועבר לה

ההליכים בבית הדין האזורי

3.         בחודש אפריל 2000 הגיש הרב בן-פורת לבית הדין האזורי בירושלים תביעה נגד המועצה ונגד משרד הדתות לתשלום שכר עבודתו לחדשים ינואר - מרץ 2000, בצירוף פיצויי הלנת שכר. בכתב התביעה טען הרב כי דרישת המועצה להעתקת מקום מגוריו לתחומי המועצה נגועה בחוסר תום לב ובשיקולים זרים ופסולים. בכתב ההגנה טענו המועצה והמדינה כי הרב אינו "עובד" אלא הוא נושא תפקיד במעמד (סטטוס) שלא מתקיימים בו יחסי עובד מעביד. לחילופין טענו המועצה והמדינה - זו בכה וזו בכה - כי הרב אינו עובד שלה אלא של זולתה.

4.         בית הדין האזורי (כב' הרשם דאז משה טוינה; תיק עב 1453/00) דחה את הטענה כי לרב בן-פורת מעמד מיוחד השולל יחסי עובד-מעביד. בית הדין פסק כי הרב בן פורת הוא במעמד של "עובד" בהתחשב בכך ששכרו ותנאי שרותו מעוגנים במערכת חוזית ולא בהוראת חוק וכן בהתחשב במהות התפקיד אותו מילא (סעיף 13 לפסק דינו). אשר לזהות המעסיק, קבע רשם בית הדין האזורי כי משרד הדתות לבדו היה המעסיק, בעוד המועצה שימשה אך ורק כצינור להעברת תשלום השכר (סעיפים 17 - 18 לפסק הדין). רשם בית הדין האזורי שלל את האפשרות שהמדינה והמועצה האזורית היו מעסיקות במשותף של הרב. בנוסף קבע רשם בית הדין האזורי כי דרישת המועצה להעתקת מקום מגוריו של הרב לא היתה מוצדקת והיה בה משום מהלך חד-צדדי לשינוי תנאי ההעסקה. במיוחד קבע בית הדין כי לא היה מקום להתנות את תשלום שכרו של הרב בהעתקת מקום המגורים ללא הסכמתו (סעיפים 21 - 22).

            בית הדין קבע גם כי לא היה מקום ללמוד מהעובדה שהרב מתגורר בירושלים כי אין הוא ממלא את תפקידו כראוי בתחומי המועצה. בית הדין קבע כי הרב זכאי לשכר אותו תבע (סעיף 23) וכן לפיצוי הלנת שכר, אך החליט להפחית את פיצויי ההלנה למחצית השיעור הקבוע בחוק (סעיף 24).

5.         על פסק דין זה של הרשם הגישו המדינה והרב ערעור לבית הדין האזורי בירושלים. ערעור המדינה נסב, בעיקרו, על הקביעה לעניין קיומם של יחסי עובד-מעביד. לטענת המדינה רבני ההתיישבות הינם בעלי מעמד (סטטוס) וככאלה אין הם עובדים תחת מרותה של המדינה או של רשות מקומית. לטענתה, מעמדו של הרב דומה לזה של נותני שירות אחרים לפי חוק (שופטים, נבחרי ציבור ואחרים) שתפקידם נגזר ממעמדם ואין עליהם מרות של מעביד כלשהו. לחילופין טענה המדינה כי אם אכן ייקבע כי הרב בן פורת הינו "עובד", כי אז מעבידתו הינה המועצה האזורית ולא המדינה. לטענת המדינה, תפקידיה - ובהם אישור תקנים ואישורי סיום העסקה - נגזרים מהיותה המתקצבת של משכורתם של רבני ההתיישבות ולא ניתן לראות בהם אלמנטים לזיהויה כמעביד. לחילופין, טענה המדינה שלא היה נכון לחייבה בפיצויי הלנה שכן המדינה העבירה את הכספים אשר הושבו לה על ידי המועצה ונתגלעה מחלוקת משפטית בתום לב.

            בערעורו טען הרב כי, על פי מכלול העובדות שהובאו בפני בית הדין, עולה כי מתקיימים יחסי עובד-מעביד בינו לבין המועצה והמדינה יחדיו, שכן שתיהן היו המשתמשות האמיתיות בעבודתו ולפיכך היה מדובר במעבידים במשותף. עוד טען הרב כי לא היה מקום להפחית משיעור פיצויי ההלנה אלא לחייב את המועצה והמדינה ביחד ולחוד בפיצויי הלנה מלאים. כן טען הרב כי טעה הרשם בכך שלא חייב את המועצה בהוצאות וזאת נוכח אופן ניהול ההליך על ידה.

            המועצה תמכה בפסק דינו של הרשם וטענה כי יש להותיר את הפסיקה על כנה וכי יש לדחות את הערעורים.

6.         בית הדין האזורי בערעור (השופט אייל אברהמי; עב 1133/01) קבע כי לא ניתן ללמוד מההסכם הקיבוצי משנת 88 דבר באשר לזהות המעביד. לדעת בית הדין, ההתקשרות בין הצדדים היא אומנם על פי ההסכם הקיבוצי, אך המשתמש האמיתי בעבודה ומקום העבודה מצביעים על התקשרות משפטית בין הרב למועצה. בית הדין הסתמך על הפסיקה בפרשת הרב שפירא (ע"ע 200026/98 מדינת ישראל - הרב שפירא, תק-אר 2003(3, 364) ובפרשת אלעזרא (ע"ע 701006/98 מדינת ישראל - יחיה עמרם אלעזרא ואח', תק-אר 2003(4), 115), בה נקבע כי חתימת המדינה על הסכם 88 הינה חתימת הגוף המממן את התשלומים ולא חתימתה כמעביד (סעיפים 14 - 18 לפסק הדין).

            בית הדין קבע כי קיים קושי בזיהוי המעביד לגבי תפקיד של רב בישראל, לאור אופיו של התפקיד הדורש עצמאות וגמישות רבים. לפיכך - כך קבע בית הדין - שאלת זיהוי המעביד תיבחן על פי הסממנים השונים לקיומם של יחסי עובד - מעביד בין הרב למועצה מצד אחד ובין הרב למדינה מצד שני. בקשר לכך קבע בית הדין כי ישנם סימני זיהוי המעידים כי המועצה האזורית היא המעסיקה של הרב - שהרי תושבי המועצה הם הנהנים מעבודתו. בנוסף, האופן בו ראתה המועצה את היחסים ומעורבותה בעבודתו השוטפת - כמו גם ראיון הקבלה לעבודה עם ראש המועצה ואחריותה לתשלום שכרו ולניכוי המס - מצביעים על כך שהמועצה היא המעסיק. מנגד, כך קבע בית הדין, ישנם סימנים המעידים כי המדינה היא המעסיקה. כך, קביעת נוהלי הבחירה של הרבנים, פיקוחו של משרד הדתות, האחריות לקבלה לעבודה ולהוצאה לגימלאות והחלת הוראות התקשי"ר. לאור זאת פסק בית הדין האזורי כי מדובר במעבידים במשותף (סעיפים 20 - 43 לפסק הדין).